
ממלכה עתיקה של גבינה, מתחת לירח, לצד ביג בון — ומי שגר בה.
מיישרת את מה שעקום, ושואלת שאלות שהתשובה שלהן מקופלת בפנים. לומדת לספר סיפור מזמרת אחת שהיא לא מפסיקה לזמזם.
מפרק כל טיעון בשאלה אחת חדה. חושב שהוא הכי הגיוני בחדר — ולרוב צודק, וזה בדיוק מה שמתסכל.
לא ממהר לשום מקום. ״אני אף פעם לא חושב על העתיד — הוא מגיע מספיק מהר.״ ותמיד יש לו מגבת.
הצחוק שלו מסתיר לב גדול. הצעיר, התם, זה שבא אליך בסוף כשאתה מפסיק לרדוף אחריו.

אין לו פנים, ואי אפשר לראות אותו. הוא לא בא לתגמל ולא להעניש — הוא בא רק לשבת לצד. מי שאבד בדרך, פתאום מרגיש שמישהו הולך לצידו. זה בהה.
ראש הטבחים. לא מאמין בגאונות — מאמין בטמפרטורה נכונה. ״קודם תלמדו לא לשרוף חמאה.״
הטועם המלכותי, פוארו של הטעם. מדבר על עצמו בגוף שלישי, ופוסק שאין שום דמיון.
הסבא הנודד במעיל הצהוב. מגיע, מלמד, ועוזב — ותמיד יודע מתי בהה הלך לצידך.
ביג בון מצלצל, גבירת עכברוניקה מרימה גלגל גבינה אל החושך, וסנטרלון פארק פתוח לכולם.
איך זה מתחבר למציאות?